פסק-דין בתיק ת"א 4547-05

1.      עניינה של התביעה כפי שנדונה לראשונה בבית משפט זה, הוא בפינוי וסילוק ידו של הנתבע מהנכס הכולל חנות ודירה הנמצא ברחוב זוננפלד פינת רפפורט בירושלים והידוע כחלקה 206 בגוש שומה 30086 ורשום כספר 1015 דף 3770 (להלן: "הנכס").

התובעים הם הבעלים של הנכס. הנתבע הוא דייר מוגן המחזיק בנכס משנת 1973 על פי חוזי שכירות (נספחים ג' ו-ד' לבקשה בבש"א 1973/10)

ביום 3.8.08 ניתן פסק דין בו דחה בית משפט זה את התביעה לפינוי המושכר, אך קיבל את התביעה ביחס למרתף-בור מים והורה לנתבע לפנותו ולמסור את החזקה בו לידי התובעים (להלן: "פסק הדין").

2.      התובעים ערערו על פסק הדין וביום 2.4.09 נתן בית המשפט המחוזי בירושלים תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים על פיה הנתבע יפנה את הנכס תמורת תשלום מלוא דמי המפתח כפי שייקבעו על ידי שמאי שימונה על ידי בית המשפט (ע"א 2491/08 להלן: "פסק הדין בערעור").

בהתאם להסכמת הצדדים, מינה בית המשפט המחוזי את השמאית נאווה סירקיס כמומחית לצורך קביעת גובה דמי המפתח בגין הנכס (להלן: "השמאית").

בחוות דעתה קבעה השמאית חלופות שונות לגובה דמי המפתח עבור המושכר (חוות דעת מיום 14.7.09, נספח ב' לבקשת התובעים מיום 15.12.09, להלן: "חוות הדעת").

3.      לאחר שניתנה חוות דעת השמאית הגישו התובעים בקשה לסעד זמני לשלם למשיב את הסכום שאינו שנוי במחלוקת ולהפקיד את היתרה השנויה במחלוקת בקופת בית המשפט או בחשבון שיפתחו שני עורכי הדין ובכך לצמצם את הנזק. כנגד ביצוע התשלום יימסרו החנויות לידי נאמני ההקדש.

בדיון מיום 6.9.10 ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים על פיה המבקשים יעבירו לידי עו"ד אסולין את הסך של 550,000 ש"ח כנגד פינוי המושכר. מתוך סכום זה יועבר למשיב סכום של 395,000 ש"ח והיתרה תישאר בנאמנות בידי עו"ד אסולין עד למתן החלטה בתיק זה.

עוד נקבע כי פסק דין יינתן לאחר הגשת סיכומי הצדדים.

4.      התובעים טענו בסיכומיהם כי בדיון בערעור הציעו למשיב לשלם לו את מלוא דמי המפתח על פי הערכת שמאי, ללא הפחתה כלשהי בגין הסיכון של קבלת הערעור והסכימו לוותר על דמי השכירות עד לפינוי המושכר. אולם הנתבע מנצל את נדיבותם כדי להישאר במושכר בלי לשלם מאומה וטוען כי התובעים עשו לו "טובות" בכך שהסכימו שישתמש בחצר ללא תמורה והסכימו לדמי שכירות חודשיים של 400 דולר במקום 700 דולר.

לטענתם, על אף הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי למינוי שמאית, המשיב אינו מוכן לקבל את דו"ח השמאית ואינו מוכן לסיים את הפרשה.

התובעים טוענים כי בישיבה מקדמית שהתקיימה עם השמאית, טען לפתע הנתבע, כי החצר שייכת לו ויש לשלם לו בגינה. מתוך רצון לסיים את העניין, הוסכם כי תינתן שומה גם לחצר בלי שהדבר יחייב את הצדדים.

ואולם, לטענת התובעים החצר לא נזכרה כלל כחלק מן המושכר, פסק הדין בערעור מתייחס לחצר רק לצורך הפינוי, אך קובע תשלום דמי מפתח רק עבור המושכרים, אשר החצר אינה נכללת בהם. בנוסף, על פי חוזה השכירות השני, אסור לשוכר להשתמש בחצר.

כמו-כן ישנו מעשה בית דין והשתק פלוגתא בנושא זה, לאחר שבית המשפט לתביעות קטנות קבע ש"אין לתובע מה חפש בחצר זו" (פסק דין מיום 23.8.05 בת"ק 1990/05).

ביחס לחנות ברחוב זוננפלד, נטען כי צריך לחשב את דמי השכירות עבורה בשיעור מופחת ולכן אין לקבל את השומה. לטענת התובעים, היה על הנתבע להודיע עמדתו זו בעת עריכת הסכם הפשרה ולנקוב בסכום שיש לשלם לטענתו, אולם משקבעו הצדדים בהסכמה את הסך של 400 דולר, לא ניתן לסגת ממנו. לשיטתם, אלו דמי השכירות האחרונים ששולמו ולפיהם חייב השוכר לשלם להבא, גם אם המשיב ישנה את מטרת השכירות.

לפיכך, ביקשו התובעים לדחות על הסף את טענות הנתבע ולקבוע את גובה התשלום שעל התובעים לשלם לנתבע.

5.     הנתבע טען מנגד, כי השמאית קיפחה אותו בחוות הדעת בעשרות אלפי שקלים גם לפי שיטת חישוביה, אך היות שהשמאית נתמנתה על ידי בית המשפט המחוזי בהסכמת הצדדים, חוות דעתה מחייבת.

הנתבע ביקש לפסוק לו דמי פינוי בהתאם לחוות הדעת ולאפשר לו לקבל דמי פינוי הוגנים על מנת שתהא לו קרן פנסיה סבירה למחייתו, שכן הוא מפנה חנויות שהתפרנס מהן מאז שנת 1973, בעוד המבקשים מציקים לו בתביעת פינוי ובעבודות בניה שביצעו בצמוד לחנותו.

לטענת הנתבע, החצר נכללה בהסדר שבפסק הדין בערעור. כבר בסעיף 1 לפסק הדין נכתב כי יינתן צו פינוי כנגד כל המושכרים כולל השטחים המוחזקים בפועל על ידי המשיב. לטענתו, שטחים אלה הם החצר שהייתה בת 90 מ"ר שאותה חילק המשיב עם שכנו במשך למעלה משלושים וחמש שנים, אך בשנים האחרונות בנו עליהם התובעים.